<h1>רבינו יהונתן מלוניל — חולין</h1>
<h2>דף ז.</h2>
[חולין קי"ז ע"ב] העור והרוטב והקיפה והאלל וכו' העור של בהמה שחוטה אע"ג שאינו בר אכילה (הוא) אי איכא פחות מכביצה בשר ועור האדוק בה משלימה לכביצה מצטרף מפני שומר. ובגמרא (דף קי"ח) ילפי' דשומרין מצטרפין לטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין דכ' (ויקרא י"א) כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה כלומר שיש קליפה על החטה שהיא שומרת לאוכל והיא הקליפה הנושרת כשכותשין אותה במכתשת. וטעמ' שלא הוכשר הוא דלא מקבל טומאה הא אם הוכשר מקבל טומאה אע"פ שלא נגע לגוף האוכל שנעשה לו יד להביא את הטומאה וכי היכי שנעשה לו יד להביא את הטומאה הם הכי נמי מצטרף מריבויא דקראי דכתבי תלתא לכם לרבות את הידות חד בזרעים דכת' [ויקרא י"א] וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם וחד בתנור דכת' [שם] תנור וכירים יותץ טמאים הם וחד בנבלה דכת' [שם] וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה האי יד דנבלה אתי להוציא את הטומאה שאם נגע אדם טהור בזנבה או בקרניה מוציאה לו את הטומאה כאילו נגע בבשרה ויד של תנור אתי לרבוי להכניס את הטומאה לתנור אע"פ שלא נגע בתנור השרץ ובלבד שתהיה אותה היד יוצאה מתוך התנור דהא קיימ' לן דכלי חרס לא מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו ויד של זרעים נמי להכניס אם כן למאי איצטריך קרא דעל כל זרע זרוע שהוא שומר אי להכניס ק"ו מיד אתי מה יד שאינה מגינה מכנסת ומוציאה שומר שהוא מגין לא כ"ש אלא ודאי לרבות אתא שמצטרף לכביצה אוכלין לטמויי אחרים דאע"ג דדבר שהוא יד לבדו כגון קנה השבולת וקרני פרה אינו מצטרף אע"פ שמביא את הטומאה ומוציא את הטומאה אבל דבר שהוא שומר כגון העור בבשר או קליפת החטה והשעורה יש לו מעלה יתירה שמצטרף גם הוא לבשר לטמא טומאת אוכלין דהיינו כביצה. והרוטב מפרש בגמרא (חלה) [חלב] דקריש מרק שבקדרה הנקרש על גבי הבשר והיא לחה היוצאה מן הבשר שאע"פ שאינו אוכל לקבל טומאה מפני עצמה אפילו הכי מצטרף להשלים לכביצה כיון שנקרש עליה לפי שדרך לאכלה כשהיא קרושה על הבשר. והקיפה תבלין שבקדרה ואע"פ שהן עצמן לאו אוכלא חשיבי אבל איצטרופי מצטרפי. והאלל מפ' בגמרא בשר שפלטתו הסכין כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט את הבשר אצל העור ולא חשיב שהרי הוא ביטלו בידים מתורת אוכל ואפילו הכי מצטרף לכביצה אוכלין ואע"ג דתנא שהעור מצטרף איצטריך למיתני בשר שפלטתו סכין אצל העור דאי תנא עור התם דין הוא שיצטרף דהא שומר הוא מה שאין כן בבשר ועוד שהוא ביטלו בידים. והעצמות. כגון שיש בהן מוח שהוא אוכל והעצם שומר לו לפי' מצטרף עמו. והקרנים. מפ' בגמרא כל שחותך ויוצא מהן דם וזהו אצל עקרן מלמטה שהם רכים ומיהו באפי נפשיהו לאו אוכלא הוא ואפילו הכי מצטרפי. והטלפים משום שהרי שומר הן מצטרפין לטומאה קלה אבל לא לטומאת נבלות. כלומר אם הם מנבילה כי היכי שהן בפני עצמן לא מטמו כלל דלא אוכלה הוא כמו כן נמי אין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא דהא כתיב [שם] בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית דאע"ג דשומר הוא בא הכתוב למעטו דאע"פ דשאר שומרין מצטרפין אבל זה אינו מצטרף וכן קיפה ורוטב דהא לאו מין נבלה נינהו. ואליל נמי לא חשיב (הוא) בשר אלא כעור הוא נחשב שהרי בטל הוא בעור וגם הוא בטלו בידים בשעת הפשט. כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי וכו' כלומר כיוצא בו יש שיעור שמטמא טומאת אוכלין להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים ואינו מטמא מאיליו טומאת נבלות לטמא אחרים כגון השוחט בהמה טמאה לנכרי דוקא ישראל ודוק' שוחט' ודוקא טמאה ודוקא לנכרי ישראל ששחט בהמה לנכרי ועודה מפרכסת אע"ג דאכתי לא חזיא לנגרי דבמיתה תליא מלתא לבני נח ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפילו הכי הואיל וישראל שחטה שחיטה מעליאתא ואשכחינן דישראל שריא שחיטה לגביה בטהורה הילכך משויא ליה מחשבתו אוכלה אע"ג דלא אשכחן שחיטה מועילה גבי נכרי. ואי הוה נמי ישראל ובנחירה לא משוי ליה אוכלה דלא אשכחן נחירה גביה. והכי תנא בגמ' (דף קכ"א) נחרה אין בה טומאה של כלום כיון שהיא מפרכסת עד שתמות לגמרי. ואי הוה שוחט ישראל בהמה טמאה לצורך ישראל אחר לא הוה מטמאה טומאת אוכלין דהא בטליה מחשבתו. ואי הוה ישראל שוחט בהמה טהורה לישראל פשיט' דמטמאה טומאת אוכלין אם תגע בה נבלה או שרץ ואם לא יגע בה שרץ למה תטמא טומאת אוכלין. אבל לא טומאת נבלה דהיינו בכזית עד שתמות דהא כתי' (ויקרא י"א) וכי ימות מן הבהמה. או עד שיתיז את ראשה דהוה ליה עשאה גסתרא וכנבלה היא חשובה ואפילו היא מפרכסת הרי רבה הכתוב לטמאה טומאת אוכלין ממה שריבה וכו' דהא איתי' כל הני דלגבי אוכלין אוכלא נינהו ונבילה לא מיקרו אע"ג שהן ראויין להקרא נבלה ולאחר שעה יהיו נבלה גמורה. ר' יהודה אומר האליל המכונס וכו' מפ' בגמרא שכנסו אחר ההפשט ולקטו מכאן ומכאן עד שיהיה בו כזית גלי דעתיה שלא ביטלו אגב העור וחשיב כבשר נבלה וחייב עליה אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל בשר קדש אם עשה במזיד ענוש כרת ושוגג חייב חטאת.
<h2>דף יא.</h2>
[חולין קט"ז ע"ב] חומר בחלב מבדם ובדם מבחלב וכו' שהחלב מועלין בו אם קרבן הוא דהא קדשי ה' הוא ואינו לכהנים אבל בדם קדשים אין מועלין בו אם נהנה ממנו דכתי' (ויקרא י"ז) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכם שלכם הוא ושלשה קראי כתיבי בדם לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה וכתי' הוא כי הדם הוא בנפש יכפר הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אף לפני כפרה אין בו מעילה הך קרא ממעט אותו מנותר וחד מטומאה וחד ממעילה אבל מפגול לא צריך למעוטי שאם היה הזבח פגול ואכל מדמו פשיטא לן דאין בדם משום פגול דתנן כל שיש לו מתירין למזבח שאם לא נזרק דמה אין איבריה נקטרין כדכתיב (שם) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר את החלב לריח ניחוח חייבין עליו משום פגול אם פיגל את המזבח באחת מעבודות הדם ואחר כך אכל מן הבשר שהיה בכלל התר הדם מן האמורין שאף הן בהיתר הדם חייב כרת. אבל כל דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר את עצמו כגון הדם והקומץ והקטרת ומנחת כהנים שכלה כליל אין חייבין עליה משום פגול משום דעקר פגול בשלמים כתי' ומיניהו ילפינן מה שלמים יש להן מתירין לאדם ולמזבח וחייבין עליהן משום פגול אף כל וגו'.
<h2>דף טז.</h2>
[חולין ק"א ע"ב] אבר מן החי נוהג וכו' דסביר' ליה לר' דאתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טומאה הואיל וחמיר כל כך איסורא שנוהג בבני נח כדאמרי' בגיד הנשה (דף ק') דנוהג בטמאה מהאי טעמ'. [ק"ב ע"ב] זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. ואי אכיל בבת אחת שניהם לא לקי אלא מלקות אחד דהא מחד קרא נפקי.
<h2>דף כ:</h2>
[חולין ק"ג ע"ב] כל הבשר אסור לבשל בחלב וכו' אע"ג דכתיב גדי ה"ה לחיה ועוף ומפלג פליגי בה לקמן (דף קי"ג) איכא מאן דאמר דאוריתא ואיכא מאן דאמר דרבנן. חוץ מבשר דגים וחגבים דלא איקרי כלל בשר ואפילו מדרבנן לא גזרו ביה לפי שאינו דומה כלל לבשר ולא אתו לאחלופי בשאר בשר. ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן דלמא אתי למכלינהו בהדי הדדי או דקא נגעי בהדדי ואע"ג דצונן בצונן הוא וכתיב לא תבשל דרך בישול אסרה תורה ואפילו אי תרי בשר בחלבא לא מיתסר בהנאה גם באכילה אפילו הכי לא מיקרו גזירה לגזירה דגם בהעלאה נמי איכא למיגזר שמא יעלה על השולחן באלפס ראשון רותח וכלי ראשון מבשל. חוץ מבשר דגים וחגבים. והא לא איצטריך ליה למיתני שהרי התיר גם האכילה עמו אלא איידי דתנא רישא חוץ תנא סיפא חוץ. והנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. דכל הנודר אין דעתו אלא אחר לשון שהוא קורא את שם הדבר כך ואשמועינן מתניתין דכל מין בשר אדם קורהו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
[חולין ק"ד ע"א] גמרא מדקתני הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים וכו' כר' עקיבא דאמ' כל מידי דממליך עליה שליחא. כל דבר שאינו נשמע מן הסתם לא בתוך הכלל ולא מוצא מן הכלל וצריך השליח לחזור ולפרש ולשאול רוצה אתה בזה מיניה הוא חשוב לענין נדרים מאותו המין כגון הכא שאמ' אדם לשלוחו קנה לנו בשר מן השוק אינו נשמע לו מן הסתם בשר עוף והוא נמלך מבעל הבית ושואל לו כלום אתה צויתני לכך ליקח בשר עוף שמע מינה מין בשר הוא שהרי אמר לו קנה לנו בשר ואם לא היה עוף מין בשר לא היה נמלך אם יקח ממנו דהא לאו בשר הוא. לא מצאתי אלא דלועין. ואינו לוקחן מיד כשמוצאן (אלמלא) [אלמא] לא קרו ליה אינשי ירק דהא סתם קאמ' ואי בכלל ירק הוי לא היה לו לימלך. אמ' לו כן הדבר ומינה אני רואה שהוא מין ירק שאם לא מצא אלא קטנית לא היה משיב ואומ' לא מצאתי אלא קטנית אלא לא מצאתי ירק ובדלועין הוא אומר לא מצאתי ירק אחר אלא דלועין ולמה הוא אומר כך אלא שיש לך ללמוד שהדלועין נקראין ירק ואין הקטנית בכלל ירק. ממקום אחר שמעינן דהלכת' כותיה שהרי מסכת נדרים היא בסדר נשים ומסכת חולין בסדר קדשים ולפי הסדר סדר נשים קודם לסדר קדשים נמצא שמחלוקת קודם הסתם וכל מקום שיש מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם ולפיכך הלכה כמשנתנו ואע"ג דלא קיימא לן דיש סדר למשנה בתרי מסכתא כלומר שנשנו בימי התנאין כמו שסדרן רבי' הקדוש מסכתא לפני מסכתא וכ"ש שאינו דבר פשוט שיש סדר למשנה בשני סדרין נמצא ששמא סדר קדשים קודם סדר נשים וסתם ואחר כך מחלוקת הוא וכל מקום שיש סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם. [אפ"ה הוה ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא] אבל בבשר (ו)דגים אסור לפי שהשליח נמלך עליה. והאי דקתני הכא מותר בבשר דגים שמשמע שאין השליח נמלך עליה אוקימנא בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ד) אימתי אין השליח נמלך על הדגים בזמן [שמשלחו] הקיז דם או יש לו כאב בעיניו ולפי' לא נמלך השליח על הדגים מפני שהדגים קשים הן למי שהקיז דם או למי שיש לו כאב בעיניו בתחלת אוכלה [חידוש. בתחלת החלי דלא אכיל דגים [ד]קשים אצל תחלת אוכלא וכיון שכן ודאי כשנדר לא היתה דעתו] אבל אם לא היה לו חלי זה היה נמלך על הדגים ולפי' הנודר מן הבשר אסור בדגים במקום שהשליח נמלך עליו וקורין לדגים בשר שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. משה הספרדי ז"ל. [ביצה ו' ע"ב] ומצא בה ביצים גמורות. אפילו אין להן קליפה החיצונה מותרות לאכלן בחלב ודוקא שנעקרו מן האשכול אל הרחם. אבל מה שלא נעתק מן הרחם אלא עדיין תלוי באשכול אסור לאכלן בחלב מפני גידין שבהן.
